באחד הביקורים שלי בקליניקה לאחרונה, מצאתי את עצמי מתנצלת. מלא.
זה היה עם המטפל שלי והרגשתי שזרקתי עליו באותה פגישה את כל העומס והסטרס שהייתי בו, בערך במשפט הראשון שהתיישבתי בכסא.
בין המחלות, הקורסים שקורים ועומדים להיפתח, הגיוס, התכנים האינסופיים שאני מייצרת, הרעיונות החדשים, הסמינר באיטליה ושאר הדברים, בקטנה, שנקראים ״החיים״, הרגשתי שעוד פעם הבאתי את עצמי לפינה שאני ממש לא אוהבת להיות בה.
 
מרוב שאני לא אוהבת את המצב הזה בימים האחרונים ואת עצמי בתוכו, כל משפט שני התנצלתי על ״הקיא המילולי״ שלי, על ה״רעש״ שהרגשתי שהכנסתי למרחב רגוע ושקט, על כל ההסברים של החזיתות המרובות בחיי.
 
״לא נעים לי״ – זה מה שאמרתי לו.
~ ממה בדיוק?
״מזה שאני נכנסת לפה כמו רכבת דוהרת עם כל הבלאגן שלי…״
 
בכל מפגש יש לו איזו שאלה שהוא שואל אותי שתמיד גורמת לי לתפוס את הראש. הפעם זה היה:
״היתה פעם שלא נכנסת לפה כמו רכבת…?״
 
פפפ….אממ…. צחקתי בלב ואז צחקתי בקול רם.
לא.
אני תמיד ככה.
אז אולי כדאי שפשוט אלמד לקבל את הרכבת הדוהרת שבי? אולי…
עם כל העומס והאתגרים שהיא מביאה איתה, היא גם גורמת לי לעשות דברים מטורפים, מדהימים, משגעים ובקצב מסחרר במובן הכי חיובי של המילה.
אני מפתחת ככה כלים, רעיונות, מיומנויות, שאם השגתי אותם ״תחת לחץ״, בטוח אוכל להביא את היכולת הזו גם למקומות יותר רגועים.
הרי העתקת חוזקות זו המומחיות שלי!
 
לכולנו יש הרבה חלקים. אולי יש פה בקהל עוד כמה רכבות שועטות. אשמח להכיר אתכן ולשמוע מה הטיפ שלכן לקבל את הקצב הזה בכן טוב יותר או בכלל מה עוזר לכם בחיים שנעים על ציר דחוס ומהיר. לא רק ברמת ניהול האנרגיה, אלא פשוט ברמת הקבלה והלב.
ואולי אולי, בזכות השיחה הזו, למדתי לקבל עוד קצת, עוד חלק בי. 
מה איתך?
שמחה לצמוח ביחד איתך (;
עדי
לחצי כדי להשאיר פרטים