וואטסאפ.
בנינו, זה כלי כל כך עוצמתי, שאנחנו לא זוכרים איך היה בלעדיו, נכון?
מה עשינו לפני עידן ה״וי״ הכחול?
או עידן הקבוצות?
איך תקשרנו עם המשפחה, חברות, הורים מהגן, לקוחות…
היום יש אנשים שממש משווקים בכלי הזה.

העניין הוא, שגם אם כל הקבוצות הנפלאות האלה על שקט,
יש אינדיקצייה מאוד ברורה שיש בקבוצה פעילות.
וגם אם ביטלנו את ההתראות ושום דבר לא מצפצף,
כשאנחנו נכנסים לטלפון או לוואטסאפ, אנחנו ״מותקפים״ בכל ההתראות על ההודעות שלא קראנו.
ואנחנו הרי רוצים להיות חלק מהקבוצה, אז מנסים איכשהו לעקוב.
או לפחות להיכנס ולצאת, כדי שהמס׳ האדום ליד הקבוצה יעלם,
כי הרי אין דבר יותר מספק מלדעת שאין נוטיפיקיישן שמחכה שנתייחס אליו.

שמתי לב להתנהגות משונה כזו שהתפתחה אצלי, ואצל עוד הרבה אנשים אחרים,
של מעיין לחץ חברתי להיכנס, להיות חלק, לקרוא כל הודעה.
טוב, לא המצאתי את הגלגל.
מחקרים קוראים לזה FOMO…

"fear of missing out"

אבל היי… רגע…
בואו נחשוב שנייה.
נכון להיום, זה באמת מה שאני רוצה?
זה באמת מה שאתם רוצים?
כל קבוצה, כל שיחה, זה מקום שרלוונטי אליכם כרגע?

אולי זה היה רלוונטי בעבר ועכשיו כבר לא משרת את המטרה שלכם?
אולי אתם מסתבבים עם ״רעש רקע״ פנימי בלי לשים לב בכלל?

אז בשבוע האחרון התחלתי לצאת מהרבה קבוצות שהייתי חברה בהם.
ויש לציין, שאלו באמת היו קבוצות איכותיות.
לא בגלל שאני מחפשת להתרחק או להתבודד.
הרי אפשר להשיג אותי בלחיצת כפתור.

בעיקר כדי לייצר שנייה שקט.
לשמוע את עצמי.
להתרכז במיקוד שלי וברצונות שלי, לפני שאני נכנסת למוד תגובה כ״כ מהר.
כי זה מה שזה עושה. גורם לי להגיב, במקום ליזום.
היה חשוב לי לדעת שיש לי שליטה יותר טובה על שואבי תשומת הלב שיש סביבי.
כמו שגארי ווירנצ׳ק אומר הרבה – תשומת הלב שלנו, זה המטבע הכי יקר שיש 

האמת, אני ממש אוהבת את השקט הזה שיש לי מהטלפון עכשיו.
חידוש מרענן.

אוהבת את השקט שיש בי.