שבת בבוקר זה זמן כזה של מחשבות, מהרהרת על השבוע. לפעמים צריכה את זמן העיכול הזה. מחשבה אחת שנשארה איתי השבוע, זו שאלה שנשאלתי השבוע בפעילות ״שדה האננסים״.
שאלה שהולכת איתי לא רק מהפעילות, אלא בכלל, לדעתי בשנתיים האחרונות יותר מתמיד.
דיברתי בפעילות הרבה על היכולת לסמוך, לשחרר, ולנהל את השיח הפנימי שלנו. את האמונות והתפיסות שלנו. שזה לא עניין פשוט בכלל.
ואז השאלה המתבקשת עולה:
״איך מאזנים ולא מוותרים על תנועת התכנון והמשימות, מול הישארות אננסית שכזו באמונה בתהליך, בשחרור השליטה?״
✨הנה מה שעניתי בקבוצה ✨
״שאלה נהדרת, והיא קשורה הרבה לאיזון אנרגיות.
כלומר איזון בין אנרגיה גברית (יעדים ומטרות) ואנרגיה נשית (לסמוך, לנהל רגשות, אינטואיציה),
בעצם כמו יינג ויאנג,
תכנון ואמונה.
במתכננות שנה, אני אוהבת להסביר את זה הכי טוב דרך תכנון הפלגה:
כשיוצאים לים, אני משרטטת נתיב הפלגה על המפה.
נניח לקפריסין. לכאורה, כמעט קו ישר.
אני מזינה לג׳י פי אס נקודות, מסמנת נקודות בדרך ומצופים לעבור, בודקת זמנים, יש לי זמן הגעה משוער ועוד ועוד.
תכנון הפלגה לרוב כולל הרבה פרטים.
ואז אני יוצאת לים, ומגלה שהרוח חזקה, והים טיפה יותר גבוה ממה שחשבתי ואני צריכה קצת להאט (ואז אני לא כועסת או מתוסכלת על הים או הרוח, אני עושה בקרה לנתיב שלי ובודקת איך להתאים את הדרך),
וכשאני ממשיכה אולי מגלה שיש כמה מפרשיות שהרוח שיבשה גם להם את הנתיב והן חוסמות לי את הדרך (אז אני לא נכנסת בהם כי הן על הנתיב שלי, אלא עושה בקרה וכמיטב יכולתי לחשב מסלול מחדש).
ובגדול, אני יודעת שאני מפליגה לקפריסין, אני יודעת שאני בכיוון, אני יודעת לאן לתקן, אני יודעת שזה ייקח לי פחות או יותר הזמן שזה ייקח, ולומדת לפעם הבאה אולי לצאת יותר מוקדם, או לאפשר לעצמי יותר לסמוך על הדרך, הים, הטיימינג.
להיות רק באנרגיה של תכנון ומטרות ויעדים – זה מעייף, מתסכל, מלחיץ, מלא שליטה ומייצר אכזבות. הציפייה גבוהה ובוודאות שמשהו יקרה אפילו קצת אחרת, כי אף אחד לא יכול להבטיח לנו וודאות בים (כמו בחיים).
להיות רק באנרגיה של הכלה, רגש ואינטואיציה – זה נעים לפרקים, אבל יכול לעורר חוסר סיפוק וחוסר הגשמה. תחושה שדברים אולי לא מתקדמים בכיוון שאני רוצה. אבל היקום הזה חכם, הוא שואל – מה את רוצה?
תתחילי לכוון את הספינה, אני אקרא לרוח.
הביטוי של שני החלקים האלה,
מביא אותנו לתחושה שלמה ומאוזנת יותר, וגם לתוצאות טובות יותר ❤״
איזון שני הצדדים בנו, בעיני, זה מסע של חיים שלמים.
כל יום מביא איתו הזדמות להתאמן.
גם הבוקר התעוררתי עם תחושות מעורבות על השבוע הזה ומה הרגשתי שעבד לי או לא עבד לי. זה טבעי, וזו עבודה לעשות כל יום מחדש כדי להגיע ליציבות ולסנטר שלנו. לשקט פנימי.
דרך התבוננות, כתיבה, נשימה, לתת מקום לכל זה.
איך זה אצלכן? אהבתן את הדימוי? ? איך אתן רואות את זה? מצליחות לאזן בין שני הצדדים, או שצד אחד יותר דומיננטי?