יש לי תכונה שהולכת ומתפתחת עם השנים והיא אובססיביות.

אני לא יודעת איך את מרגישה לגבי התכונה הזו, כי יצא לה עם השנים שם די רע.
לאחרונה אפילו העליתי פוסט בפרופיל שלי בפייס עם השאלה הזו – האם אובסיסיביות היא חיובית או שלילית והיה מרתק לקרוא את מגוון התגובות שעלו שם.

אבל הטענה שלי היא שאובססיביות היא תכונה חשובה ואפילו הכרחית להצלחה.

במבט לאחור, אני יכולה לציין כמה מקומות בחיי שאובסיסיביות פשוט הצילה אותי, ואם לא הצילה, אז פשוט גרמה לי להצליח מעל ומעבר למצופה. פשוט כי הנחישות הבלתי מתפשרת שטבועה בתכונה הזו, לטוב ולרע, מוציאה משהו מהאדם.

דוגמה מהעבר שלי היתה בקורס חובלים.

שלא יהיה לך ספק – הייתי מצטיינת בהרבה דברים, אבל במהלך הקורס עצמו, לא הברקתי.
היה לי קשה פיזית, לא היה לי שום רקע בימאות, למדתי הכל מאפס, לא הבנתי המון דברים, הייתי שחיינית גרועה, בכלל אני והמים לא הכי חברים למרבה האירוניה… ועדיין, היה לי מוטו אחד שעזר לי לעבור את ההכשרה הארוכה והמורכבת הזו:

״אני לא חותמת ויתור. אם הם רוצים, שיעיפו אותי.״

הייתי משננת לעצמי את זה לפני כל מבחן, ועדת הדחה או תרגול.
אובססיבית למנטרה ולמשמעות שלה.
לפעמים אולי זה היה אפילו הגיוני לחשוב לעזוב ולעבור למסלול ״רגיל״ בחיים… אבל לא. זו לא היתה אופציה.
יש שהיו אומרים שזו נחישות, שיש בזה כמובן מרכיב משמעותי, אך אני רוצה להרחיב את הדיון.

.

למה יצא לאובסיסיביות שם רע?
כי לפעמים אנשים נתפסים למשהו לא מועיל, לא מקדם, לא טוב – והם לא מסוגלים לראות מעבר.
אובססיביות בהגדרתה היא התעסקות מופרזת ובלתי נשלטת הנובעת מדחף, טורדנות וכפייתיות.
אבל מה אם ״הטורדנות״ הזו אומרת להיות נחושים למצוא פתרון?
או למצות תהליך עד הסוף לפני שעוברים הלאה?

.

בספר ״אפקטיבית״ אני מתארת שיחת לילה עם רון, שבה הבנתי שאם אני לא הולכת לשנות משהו משמעותי בהתנהלות שלי,
אני הולכת לאבד את כל מה שיקר לי.
הפכתי להיות אובססיבית להתנהלות, ניהול זמן ושינוי הרגלים.
לא יכולתי להעביר יום בלי ששאלות מהותיות על ההתנהלות שלי יעסיקו אותי.
כל פעם שנתקלתי ברעיון חדש פתחתי גוגל וחפרתי אותו.
למדתי על טרקרים, טבלאות, רשימות ויומנים.
חיפשתי פתרונות ודיברתי עם עשרות אמהות יזמיות מהארץ ובעיקר בעולם,
כדי להבין איך הן עושות את זה ומה יש לי ללמוד פה בעצם.
קודם פרקטית, אבל גם מנטלית.

האובססיביות הפכה למקצוע.

וזו תכונה שממשיכה ללוות אותי  בכל פעם שאני מגיעה לנקודה קטנה וגדולה שאני מרגישה צורך לפרוץ בה משהו, ללמוד משהו או לפתח יכולת שאולי אני מרגישה שכרגע פחות חזקה אצלי.
.

מנדי הארווי

בחודש האחרון עם כל מעבר הדירה, קיץ, חופש והרצון לרגעי הפוגה קצרים ומהנים,
נתפסתי חזק לקליפים מתוך תוכניות ״גוט טאלנט״ לדורותיהם.
בעיקר הטובים שבהם.
נו, אלא שקיבלו באזר זהב, התגברו על התרגשות עצומה, שגרמו לשופטים או לקהל לבכות. קיטץ׳ במיטבו.

עבור הרבה אנשים, זה יכול להסתכם בכמה דקות של עונג ושיטוט אינסופי בין עשרות הקליפים.
גם אצלי האמת.

עד שאני מקבלת איזה תמרור או סימן שיש פה משהו אחר.

בקליפ של מנדי נתקלתי כבר שיצא ב-2017.
ואיכשהו בשבוע האחרון הוא צף אלי חזרה מהמון כיוונים – רון שלח לי לינק, חברה שיתפה בפייס, נתקלתי בו שוב בתוך וידאו סיכום אחר ועוד.

כדי שתביני את הקסם, עצרי הכל עכשיו וצפי בסרטון הבא – לגמרי שווה את זה, מבטיחה לך:

מה עושה אדם רגיל? מתרגש וממשיך הלאה.
מה עושה עדי האובססיבית שמרגישה שהאישה הזו מיוחדת לה? הולכת לחקור.

חיפוש זריז ביוטיוב גילה לי כמה פרטים ממש מעניינים על הבחורה המיוחדת הזו:
– היא חרשת לגמרי כבר עשור. לקח לה שנתיים להתאבל ולמצוא דרך לחזור למוסיקה.
– היא מנגנת כבר 8 שנים בלהקות ג׳ז מקצועיות והתפרנסה מזה ועוד ״עבודת יום״ עד שהתפרסמה.
– אין לה טלויזיה והיא לא צופה בתוכניות ובכלל לא ידעה למה לצפות ומה גודל החשיפה בתוכנית כשהגיעה.
– היא גדלה בבית דתי קטולי וההשפעה של האמונה עליה חזקה מאוד.
– היא מרגישה מוסיקה! מרגישה! שזה מטורף… כי היא לא שומעת ולו תו אחד.
– והכי מרגש – היא עברה כמה שלבים ועלתה לגמר עם שירים שהיא בעצמה כתבה והלחינה!

לאחרונה אפילו הוציאה ספר שחושף בפירוט את המסע שלה בעשור האחרון שלה, תובנות שאספה בדרך ואיך התמודדה עם המצב הבלתי אפשרי הזה והתרסקות החלום שלה במקביל ליצירת חדשים.
כמובן שהורדתי אותו באודיו והתחלתי להאזין בשקיקה! מרתק ממש ובדיוק מה שהייתי זקוקה לו עכשיו!

בספר, היא מתארת בין היתר את האובססיביות שהיתה לה לסיים את שנת הלימודים הראשונה שלה.
למה אובססיביות? כי למרות שהחלה כבר לאבד את השמיעה שלה בשנה הראשונה ללימודי מוסיקה בקולג׳,
היא לא רצתה לוותר על החלום ולמצות כל אפשרות וניסיון כדי להחזיק אותו.
רק כשעמדה על במת הרסיטל בסוף השנה בלי לשמוע צליל אחד, ולבכות את נשמתה תוך כדי שירה,
היא יכלה לשחרר את הפרק הזה בחייה ולהתחיל להתכונן לפרק אחר…

אם בא לך לשמוע יותר ממנה ולהכיר לעומק, הנה ראיון שייתן לך עוד מושג:

.

למה זה חשוב בכלל ולמה אני משתפת אותך בכל זה?

במקרה הזה למדתי המון על טבע האדם דרך מנדי.
מה גורם לאנשים לקום ממשברים.
איך אובסיסיות ללימודים שירתה אותה בסופו של דבר.
וגם פרופורציה כי בכל זאת לאבד לגמרי חוש, זה לא כמו דברים פחות נוראיים בחיים.
חידודים למה שידעתי.
תזכורות למה ששכחתי ועוד.

לפעמים האובססיביות הזו מלמדת אותי כלים חדשים כי אני חוקרת על מודל עסקי או הצלחה של אדם.

לפעמים אני לומדת על צורת חשיבה וממש יכולה להיכנס לראש של האדם ולהיעזר בזה כדי לקבל החלטות חדשות בחיים שלי שאולי לא הצלחתי קודם.

והכי מעניין, אני נהנית לעשות את זה עם דמויות ״סמי מוכרות״.
כלומר, לא ללכת בהכרח לאנשים שהם מגה סלברטי וכולם מכירים
כמו אד שריין, טיילור סוויפט וג׳ים קארי (אם כי חקרתי גם אותם),
אלא לעשות את זה על אנשים ״רגילים״ שאני נחשפת אליהם בתוכניות כאלה ואולי בחיים לא תזכרו את השם שלהם.
אנשים כמו מנדי, גרייס וונדרוול, איימי פורדי ועוד.

אז אובססיביות זו תכונה חיובית או שלילית?

אשאיר לך לקבוע את זה….

בינתיים, אשמח לשמוע – מה לקחת מהפוסט הזה?
האם יעניין אותך לשמוע מה למדתי ואיזה תובנות לקחתי מעוד דמויות שיצא לי לחקור במהלך השנים?
אם כן, כתבי לי פה למטה בתגובות! אשמח לשמוע (:

נשתמע בקרוב,

עדי