הגעה לתאריך התל״מ – 20/12/21 , שבוע 40 [חלק 6]
הימים האלה של סוף ההריון הם ימים מוזרים כאלה.
כאילו יש צפייה שמשהו יקרה. יש דד ליין.
איך את עם דד ליינים?
אבל אין דד ליין אמת.
זה הרי קו פיקטיבי ששמנו לעצמנו כדי שנדע בערך מתי צפויה הלידה.
תל״מ פירושו – תאריך לידה *משוער*….
ועדיין הייתי צריכה להזכיר לעצמי לנשום, למסגר את זה מחדש, להרגע ולבחור להתעסק בדברים שמשמחים אותי. מוכר?
וזה לא היה פשוט בכלל.
הימים היו מלאים התמודדויות בבית, עם הילדים, בעסק, שינויים בצוות וראיונות עבודה שקיימתי במקביל. רגוע ומנותק זה לא היה.
כל יום מחדש בחרתי לקחת אויר, לצחוק על זה, לעשות לפחות משהו אחד בשביל הנשמה בין כל המשימות, להזכיר לעצמי שבסוף היא תצא, וכל החרדות זה רק מחשבות בראש שלי.
לידה היא תהליך מנטלי לא פחות מתהליך פיזי, היא קסם בריאה, היא סנכרון של כל כך הרבה אירועים.
ויותר מאי פעם, התבוננתי על המחשבות שלי, תרגלתי מדיטציה מותאמת לקראת לידה.
כנראה לא סתם אחרי שסגרתי עם חברת צוות חדשה, יכולתי לדעת שאת המשימה הגדולה סיימתי, הרבה דברים אחרים יכולים לחכות, וזהו, אני יכולה ללדת.
כמה פעמים בחיים שלנו אנחנו נלחצות מדד ליין, ונותנות לזה לנהל אותנו, במקום שאנחנו ננהל את האנרגיות והמערכת הפנימית שלנו.
מה שליווה אותי לקראת הלידה – אני לוקחת לחיים ❤
ונשארתי עם התחושות האלה עוד כמה ימים עד שזכיתי לראות את הקטנה.
בתמונה – מרווה מחדשת אנרגיות בבית כחלק מהציפייה.
יום הלידה (26/12/21) – [חלק 7 ואחרון]
אני כל כך שמחה שישבתי בימים שאחרי הלידה ותיעדתי מה קרה, כי שבועיים אחרי ואני כמעט לא זוכרת.⁠
ב-06:00, בראשון בבוקר הערתי את רון בצורה הכי רגועה שיכולתי עם המשפט: ״יש לי צירים״.
הם לא היו סדרים בעוצמה או בזמן, אבל ההתרגשות לגמרי היתה שם. ההבנה שזה מגיע.
וגם תחושה מהולה בפחד שאולי לא אצליח להתמודד, שיכאב.
הבנתי שהכי טוב יהיה להעסיק את עצמי במהלך הבוקר בכל מה שיעשה לי טוב לקראת ובמהלך הלידה. סידור הבית, להכין אוכל, ואפלו סגירת פינות עם הצוות של תחילת השבוע.
הדלקתי נרות, מרווה, עוגת תפוחים שנכנסה לתנור.
זה היה זמן חסד עם רון. יום שמשי בדצמבר, שיכולנו בין לבין לצאת לחצר, להרגיש את השמש, להתחבק. רון יכל לתמוך בי בין לבין בצירים שקצת התחזקו. דיברנו את ההתרגשות שלנו. הכרת תודה שוב לטיימינג המדויק, לרגעים הקטנים, לקסם שבהתכווננות.
ב-14:00 הצירים התחזקו. רינה המילדת המדהימה, נמצאת ביודפת במרחק שעה נסיעה, הייתי צריכה לקחת את זה בחשבון.
ב-15:00 אחרי ציר חזק שקצת הלחיץ אותי שדברים מתחילים להתקדם, התקשרתי לרינה וביקשתי שתגיע.
ב-16:15 רינה כבר היתה פה בדקה לחץ דם ואיך אני בצירים. ת׳כלס, הייתי כבר עייפה, והיא שלחה אותי לאכול ולנוח בחדר בין ציר לציר. מדהים כמה מנוחה בחיים יכולה להיות קטליזטור להאצה אחר כך.
17:30 – הצירים כבר חזקים והיתה המולה בשלב הזה בבית של התארגנות הילדים לצאת לסבתא. שמתי אוזניות עם מדיטציות ודמיון מודרך, שמיועדות בדיוק לשלב המנוחה בין הצירים וניסיתי לנשום ולנדוד כמיטב יכולתי. רוב הזמן לבד בחדר, כשרון יכל, נכנס לתת לי יד.
ב-19:00 הילדים יצאו והבית הפך שקט. רון בא לשבת לידי בדיוק בזמן לציר.
אמרתי לו שזה 10 דק׳ ומטה בין הצירים, אבל 2 דק׳ אחר כך הגיע עוד אחד…
״זה לא עשר דקות״ הוא אומר לי…
הציר הבא היה כבר גדול. הרגשתי כאילו השיא שלו לא מסתיים. אם הקודמים עשיתי בנשימה אחת, פה הייתי צריכה לקחת שוב אויר ולהתרכז הכי שיכולתי בקול הנמוך ובהימהום אל תוך הכרית כדי לא לאבד את זה.
הרגשתי שזה שינוי פאזה.
רינה שמעה אותי והתחילה לתפעל עם רון את כל הציוד בסלון לקראת קבלת הקטנה כי היא הבינה כנראה שזה יתקדם מפה אחרת. תוך 10 דק׳ הכל היה פרוס בסלון רק הבריכה לא היתה עדיין מספיק מלאה.
19:15 – אני נשארתי בחדר האמבטיה עם דלת פתוחה, ליד הכיור, בזמן שהם מתפעלים את הכל. הצירים ממש צפופים כבר. בין לבין רינה מנסה למדוד לי דופק עם המוניטור ובקושי מצליחה כי מגיע עוד ציר.
המחשבות שהיו לי באותם הרגעים:
לנשום…. ממממ נמוך, להוריד את זה לבטן… וואו, הבריכה עוד לא מלאה… לא…לא בא לי ללדת ליד הכיור….מממ נמוך, לנשום….
סיבובי אגן כל הזמן הזה והחזקתי בכיור כאילו החיים שלי תלויים בזה, בחיי.
רינה ניגשה אלי והציעה לי להיכנס לפחות למקלחת ולשם את זרם המים על הבטן, שזה יכול להקל.
אין לנו אמבטיה לישיבה, רק מקלחת. כל הזמן הזה אני רק עומדת…
נכנסתי איכשהו למים בין ציר לציר. מחזיקה את ראש המקלחת על הבטן וממשיכה לנשום. יד שניה מחזיקה את העמוד שמחובר לקיר, שבנינו, פחדתי שיתלש.
המים קצת הקלו. כל ציר הרגיש משמעות יותר ויותר. רינה באה לעמוד לידי ולעודד,
לבדוק גם שאני מצליחה לעמוד. רון באחד הצירים ממש תפס אותי מאחור כדי לתמוך בי. גם הוא פחד שאתלוש את העמוד מהקיר מרוב שנתליתי עליו.
ואז הלחץ הגיע. זה היה מאוד ברור. היא רוצה לצאת.
״אבל לא, רגע, אני עומדת במקלחת!״
רינה קלטה את המבט שלי. אמרתי לה – ״זה קרוב״.
״כן זה קרוב״. היא הסכימה וחייכה, ואני ממש לא אהבתי את ההסכמה הזו.
״אני לא רוצה ללדת כאן״.
״אל תדאגי, אם צריך אני יכולה לתפוס אותה בכל מקום, תרגישי בנוח״.
ממש הרגשתי איך אני מתאמצת לעמוד, כי אם הייתי כורעת כמו שהגוף שלי ביקש, היא היתה יוצאת שם על רצפת המקלחת.
״רוצה להיכנס לבריכה? יש מספיק מים.״
״כן!״ אבל איך… הבריכה היתה כל כך רחוקה, 5 צעדים שלמים ממני.
איכשהו, אני זוכרת במעורפל, שבשניה שהסתיים ציר, פשוט התחלתי ללכת, כנראה עם התמיכה של רינה ורון, אל עבר הבריכה והזדרזתי להיכנס לפני הציר הבא. היה ברור לי שאני חייבת לרדת לברכיים.
כבר לא החזקתי את עצמי מכל העמידה עד עכשיו. וגם, היה לי בראש שאני חייבת לשמור על האגן במים כדי שהיא תצא במים ולא להתרומם תוך כדי.
רון היה מולי, מחזיק לי את הידיים, אם כי לא ממש ראיתי אותו. הגיע עוד ציר.
בהתחלה הרגשתי שהחזקתי, שאני לא מתמסרת, מפחדת.
בראש שלי – ״עדי, שחררי, תנשמי, שחררי, תרפי, היא רוצה לצאת״ – והגוף יודע בדיוק מה לעשות,
והדחיפה לא באה בכלל ממני, אלא ממנה, מהגוף, מהמכונה הזו, המדהימה, שהכל מדויק בה.
שחררתי.
וממה הרגשתי את הירידה של הקטנה למטה.
״לא, לא, אני לא יכולה יותר״ – בראש שלי. יצא לי קול ייאוש-בכי קטן ואיזה מילמול, ואז תפסתי את עצמי. זה זה! זה הסוף! סימן התסכול האחרון.
עוד ציר.
לקחתי אויר והרפתי עוד אל תוך הפחד הזה.
שיעור שאני אקח איתי לכל החיים.
שורף. הקולות שלי כבר גבוהים יותר, ושוב תופסת את עצמי כדי לא להיכנס לפניקה, מנמיכה קצת את הטון. בוחרת להתמודד. יודעת שאין דרך קיצור. רינה ברקע – ״את מרגישה שהיא יוצאת?״. ואני תוך כדי קולות – ״כן כן!!!״
היא כבר חיכתה מאחורי כמובן והמשיכה לכוון ולעודד.
״היא עדיין בשק שפיר, איזה מדהים״.
פחדתי האמת לזוז, נושמת, נושמת, לא ללחוץ, לתת לגוף שניה לנוח ולייצר ציר נוסף. הרגיש נצח אבל הציר הגיע, ופשוט הגוף שלה החליק החוצה ועם יציאת הגוף השק פשוט נקרע לבד לידיים של רינה. אני ממהרת להסתובב כדי שהיא תוכל לשים אותה עלי.
ב-19:52 היא היתה בחוץ.
זה היה כל כך מדהים וכל כך מרגש, וכל כך טבעי, שאני לא יכולה באמת לתאר במילים את התחושות עד הסוף. כאילו מאז ומתמיד היא היתה על הידיים שלי ולא בבטן שלי. איך זה אפשרי?
וכמה מסע הלידה הוא מסע החיים, והכל כל כך מחובר וכל כך מלמד ומעצים.
וכל שיעור בהריון ובלידה הזו, זה שיעור שאקח לחיים שלי בשנים הבאות.
ובכלל, מדמיינת את חוויית הלידה עבור הקטנה הזו – מהרחם, בשק, למים, לידיים של אמא.
מרגישה זכות ומתנה אדירה שנתתי לה וחוויתי בעצמי. עם כל הקושי והאתגרים בדרך.
ובגדול, אין לי מילים לתאר את החוויה של הבית. האנרגיות, העובדה שהתקלחתי במקלחת שלי, נכנסתי למיטה עם הסדינים הלבנים שלי, הכרית הנעימה, בלי נסיעות באוטו או חלוק בית חולים.
נכון, זה לא מתאים לכל אחת. זה גם לא אפשרי לכל אחת. ומודה לרון שסמך עלי ויצא איתי למסע.
ועדיין, זו האינטואיציה והלב שהובילו אותי לנתיב הזה, ולעד אודה להם על זה.
ברוכה הבאה קטנה, שחר אור שלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תזכרי שלא משנה מה – תמיד יש לך אפשרות בחירה, שינוי וצמיחה.
תמיד יש לך אפשרות לגרום לדברים שאת רוצה לקרות בזמן ובקצב הנכון לך.

מאחלת לך שנה של חלומות, הגזמות, שאיפות ממומשות וכיף בדרך,

לצמיחה שלך!
עדי

לחצי כדי להשאיר פרטים