״בכל טיפוס יש התאקלמות חמצן בדרך. הישארי רגע במחנה לפני העליה הבאה״ 🗻 🚩

השבוע האחרון מרגיש לי כמו התאקלמות חמצן.⁠
אחת לכמה זמן זה קורה לי.⁠
אני בטיפוס, בעשייה, בשינויים, ⁠
ואז מגיעה איזו עצירה.⁠

לפעמים זה מפחיד כי זה מרגיש כמו שיבוש.⁠
משהו ״לא טוב״ קורה.⁠
אבל הנה הקאצ׳ – בכל טיפוס אברסט,⁠
עוצרים במחנה ביניים לאקלימציה – הסתגלות לחמצן.⁠

החמצן נהיה דליל, ⁠
וכדי לעלות לרמה הבאה, צריך לעצור ולהיות.⁠
להישאר באותו גובה על ההר, ⁠
לאזן את רמות החמצן, ⁠
ואז להמשיך.⁠

וגם אנחנו זקוקות לאקלימציה.⁠
לאזן את המחשבות, רצונות, רגשות, תחושות.⁠
לנשום לפני כיבוש של עוד שלב בדרך.⁠
וגם אז, לא רצים לפסגה, אלא ממשיכים בעקביות והדרגתיות קדימה עם תחנות ביניים נוספות.⁠

ואיכשהו, בעידן המהיר שלנו, לעצור נשמע מוזר.⁠
האמת, אפילו עלי אנשים חושבים שאני לא עוצרת.⁠
זו טעות רצינית, ⁠
כי מה שמאפשר לי להמשיך עם מה שאני עושה כל כך הרבה שנים, זו דווקא העצירה.⁠
אפילו את הפוסט הזה אני כותבת בזמן שאני יושבת אחר הצהרים בבית קפה לחשיבה, כתיבה ובהייה קלה.⁠

אני כבר יודעת, שאם אני לא אעשה את זה מובנה,⁠
הגוף שלי לא יחכה. הרי אין לו חמצן!⁠
הוא יעצור אותי עם מחלה, חולשה או ״הפתעות״ אחרות מהיקום.⁠
אז אני פועלת במקצועיות כמו כל מטפסת הרים טובה,⁠
ויוצרת לי תחנות מובנות בשגרה וביום לנשום.⁠
להיות.⁠
להתאקלם.⁠
כדי שאוכל להמשיך הלאה ❤️

מוזמנת לשתף אותי, מה האקלימציה שלך?⁠
אשמח לקורא