״בכל טיפוס יש התאקלמות חמצן בדרך. הישארי רגע במחנה לפני העליה הבאה״ 
השבוע האחרון מרגיש לי כמו התאקלמות חמצן.
אחת לכמה זמן זה קורה לי.
אני בטיפוס, בעשייה, בשינויים,
ואז מגיעה איזו עצירה.
לפעמים זה מפחיד כי זה מרגיש כמו שיבוש.
משהו ״לא טוב״ קורה.
אבל הנה הקאצ׳ – בכל טיפוס אברסט,
עוצרים במחנה ביניים לאקלימציה – הסתגלות לחמצן.
החמצן נהיה דליל,
וכדי לעלות לרמה הבאה, צריך לעצור ולהיות.
להישאר באותו גובה על ההר,
לאזן את רמות החמצן,
ואז להמשיך.
וגם אנחנו זקוקות לאקלימציה.
לאזן את המחשבות, רצונות, רגשות, תחושות.
לנשום לפני כיבוש של עוד שלב בדרך.
וגם אז, לא רצים לפסגה, אלא ממשיכים בעקביות והדרגתיות קדימה עם תחנות ביניים נוספות.
ואיכשהו, בעידן המהיר שלנו, לעצור נשמע מוזר.
האמת, אפילו עלי אנשים חושבים שאני לא עוצרת.
זו טעות רצינית,
כי מה שמאפשר לי להמשיך עם מה שאני עושה כל כך הרבה שנים, זו דווקא העצירה.
אפילו את הפוסט הזה אני כותבת בזמן שאני יושבת אחר הצהרים בבית קפה לחשיבה, כתיבה ובהייה קלה.
אני כבר יודעת, שאם אני לא אעשה את זה מובנה,
הגוף שלי לא יחכה. הרי אין לו חמצן!
הוא יעצור אותי עם מחלה, חולשה או ״הפתעות״ אחרות מהיקום.
אז אני פועלת במקצועיות כמו כל מטפסת הרים טובה,
ויוצרת לי תחנות מובנות בשגרה וביום לנשום.
להיות.
להתאקלם.
כדי שאוכל להמשיך הלאה 
מוזמנת לשתף אותי, מה האקלימציה שלך?
אשמח לקורא
השאר תגובה