אני זוכרת את הימים הראשונים אחרי שהשתחררתי מקבע.
זו תחושה סוריאליסטית ממש.
קמתי בבוקר ולרגע לא הבנתי איפה אני.
רגע, מה עושים עכשיו?
באוטומט קמתי והתלבשתי.
אבל למה אני מתלבשת?
לחזור למיטה?
ללכת להכין קפה?
וואו… איזה מוזר….
חופש.
הימים האלה היו מאוד הזויים ולא הייתי צריכה יותר מכמה ימים כאלה כדי להבין שאני הולכת לאיבוד.
לתודעה שלי לא היה לאן ללכת,
המחשבות מפוזרות,
לא היה לי במה להיאחז,
מלא סימני שאלה.
והאמת, ללכת לאיבוד זה טוב לפעמים.
בעיקר כי מהצד השני של ״איבוד״, יכולים לצאת דברים ממש טובים. החלטות.
וזו הפעם הראשונה שהבנתי שאני בן אדם של מסגרות חופשיות. לא מסגרת חונקת שאי אפשר לזוז בה… אלא מסגרת מספיק גדולה וגמישה שאני יכולה להתפתח ולגדול בה.
זו הפעם הראשונה שהבנתי למשל מה המשמעות והחוזקה של שגרת יום. מסגרת. שמחזיקה אותי, ועדיין אני יכולה לעשות בה מלא דברים מגוונים. של תהליך אימון, של תהליכים אישיים. כל אלא קרו בעקבות התחושות של אחרי השיחרור.
בשבוע האחרון הלכתי לאיבוד.
סיימתי שנה של שידורי בוקר, ומבחירה החלטתי לעצור, בלי שיש לי ענף ברור חדש להיאחז בו. רק מחשבות.
אבל אי אפשר לעוף לענף הבא בלי לשחרר את הענף שמחזיקים. אז שחררתי.
ושוב הרגשתי את הציפה הזו וסימני השאלה שעולים כשאין מסגרת תומכת כלשהי בהיבט מסוים בחיים.
אירוע יותר קטן, אותה תחושה.
אז עשיתי מה שאני יודעת לעשות.
נתתי לזה להיות כמיטב יכולתי, כתבתי מלא, כאבתי את מה שכואב, ושאלתי שאלות.
והחלטתי לצאת לדרך עם קווסט חדש לעצמי.
מסגרת.
כי כשיש לי במה להיאחז אני זזה.
המסע הזה שלי גרם לי להכניס את כל התובנות לתוך תוכנית "אפקטיב"
תוכנית ליווי בה אני מלמדת בדיוק את זה- מסגרת גמישה.
הרגלים זו מסגרת להיאחז בה, מקום לחזור אליו כשהכל משתבש,
וכלים לנווט את עצמך בחיים כדי להשיג מה שאת רוצה, כל פעם מחדש.
אם חסרה לך מסגרת גמישה ליצור בה את החיים שאת רוצה, כתבי לי. נעשה את זה יחד.